בזמנים כאלה אני מבקשת את עצמי, לבוא אלי בעיניים טובות, בידיים רכות, ובסבלנות אין קץ. מבקשת להתבונן בי פנימה, להדליק ברכות את אור האהבה שבתוכי, להתחמם בחמלתי, ולהתעטף באמונה, שזה זמן מקודש של בריאה חדשה.

​

שם בתוכי, אני פוגשת את עצמי החכמה והיודעת, שמזכירה לי בתבונת לב שהחורף הוא חלק טבעי וחיוני במעגל החיים.  

שזה הזמן של אדמת החיים, לעטוף ולהזין זרעי חיים חדשים. שזה הזמן של ערפל החיים להשקות בטיפותיו הקטנות, את האדמה הטובה. שזה הזמן שבו העיוורון הזמני, מפנה מקום לראיה פנימית עמוקה. 

שבשקט ובסתר הזה, זרעים חדשים וטובים משרישים עצמם לאדמה המזינה, כך שעם בוא האביב, יוכלו לנבוט בברכה, 
להצמיח בעוצמה מעלה, את ירוק גבעוליהם, ולהביא לעולם הזה, את מתק פירותיהם.

​

ועד אז, אני מאפשרת לעצמי לשהות ולהשתאות, מתאמנת בסבלנות ובאמונה, מזינה את אש האהבה,

ומחבקת את עצמי קרוב קרוב.

​

​

לכל האובדים כעת ביער החיים, שולחת לכם חיבוק חם, ושיר.

​

"סבא, מה לעשות אם אני הולך לאיבוד?
עמוד בשקט. 
עמוד בשקט.
העצים מולך, והשיחים מסביבך, אינם אבודים

היכן שאתה נמצא, זה כאן.
אתה יכול להתייחס לכך, כזר עוצמתי.

בקש רשות לדעת, 
ורשות להיות נודע.

הקשב, 
היער נושם, 
הוא לוחש 'אני יצרתי את המקום סביבך'

עמוד בשקט
היער יודע היכן אתה
תן לו למצוא אותך"

​

(כתב: דייוויד ווגונר)