כי בינתיים הפחד מסתובב לו חופשי בעולמה, והיא תקועה לכודה במחבוא הקטן שלה. 

כי מרוב פחד, צמצמה עוד ועוד את עצמה ואת מעגלי חייה, לפינה קטנה, שכבר אין בה אוויר, ואין בה הזנה, וכבר מזמן גם אין בה נחמה. כי זו הדרך היחידה בה תוכל לשנות את כיוון התנועה של ספיראלת האימה, שהלכה ושאבה את חייה, ולהפוך אותה לספיראלה שמצמיחה ומרחיבה את חייה. כי כשהיא עוטה שריון, ושמה על ליבה חסם עורקים, היא כמעט מצליחה לחסום את הפחד והכאב. אך לצידם היא מפסיקה להרגיש גם את השמחה והאהבה, ולאט לאט היא נמקה. כי חסם העורקים לא מבחין בין רגשות כאלה לאחרים, הוא חוסם את כל זרימת הדם והחיים. כי אם תישאר במחבוא כל חייה, ממילא היא כבר בגדר מתה עבור עצמה, ומכיוון שהפסידה כל כך הרבה מעצמה, כבר אין לה מה עוד להפסיד, במפגש עם הפחד. כי בעצם, מרוב שפחדה כל הזמן מהמוות, כבר מזמן הפסיקה לחיות את החיים...

 

היא לא הישלתה את עצמה, זה הולך לכאוב היא ידעה, זה הולך להיות מפחיד. לא סתם היא התחבאה כל כך טוב עד עתה. 
אבל היום לראשונה היא הרגישה שהיא מסוגלת לזה. שזה אולי יכאב, אבל לא יהרוג אותה. שיש בתוכה את המשאבים והכוחות הפנימיים שיתמכו בה. היא שיננה בליבה שוב ושוב, 'זה אולי יכאב, אבל זה לא יהרוג אותי', מזכירה לעצמה שזאת הדרך היחידה שלה לחזור אל חייה, רגע לפני שהם אוזלים מבין אצבעותיה.

​

ככה סיפרה לי, האישה החכמה והאמיצה, רגע לפני שיצאה לפגוש את השד שלה. היא לקחה נשימה עמוקה לתוכה, פתחה את דלת המערה, וצעדה צעד אחד קדימה. השד שלה חיכה לה שם, בדיוק כפי שציפתה, והיא הישירה אליו מבט אמיץ. זה כאב, והיא נרעדה בתוכה בפחד, אך המשיכה להביט בו. וזה לא הרג אותה.

​

וכך, יום אחרי יום, היא הסכימה לפגוש, בביסים קטנים, עוד קצת את הפחד שלה, עוד קצת את הכאב. ככל שפגשה אותם, הכירה עוד קצת אותם ואת עצמה, ולאט לאט הם הפכו קצת פחות מפחידים, וקצת יותר ידידים. לאט לאט התרחבו בה אומץ ליבה ואמונתה, והיא יכלה להכיל יותר את פחדיה ואת כאבה. לאט לאט, היא החלה לצאת עוד ועוד אל יער החיים שמחוץ למערה, והרחיבה עוד ועוד את מעגלי חייה, לעבר הלא נודע.

​

לספר לכם שהיא חיה באושר ועושר עד עצם היום הזה, שבגבורתה היא כבשה את כל הפחדים, וכבר אין כאב בחייה?

אתם כנראה לא תאמינו לי. גם אתם כמותה כבר יודעים, שבמארג החיים שזורים כל החוטים - השמחה והעצב, הפחד והאהבה. ושמי שחפץ חיים, יהא עליו לפגוש את החיים במלואם. 

אני כן יכולה לספר, שבכל יום שעובר, מתרחב עוד ליבה, ושיותר ויותר היא מסתובבת, קלה וחופשיה, ביער החיים, בין פרחים של שמחה וקסם.

​

​

נכתב לחיי כל הלוחמות האמיצות שפגשתי, ועוד פוגשת, בדרך - אתן מעוררות השראה!