לראות את הדרך, מעבר לפיתול 

אנחנו מתקדמים בחיינו מרגע לרגע, בין מחשבה לרגש, בין פעולה לתגובה. לרוב לא באמת מצליחים לתפוס את הפעימה של הרגע הזה, בתוך המהלך הגדול של החיים.

 
זה קשה לראות את זה במיוחד ברגעים של קושי, בם אנו חשים את עצמנו נסחפים למערבולת עמוקה.

 

ברגעים האלו במיוחד, כשהלב כואב והמחשבה מעורפלת, קשה לנו לראות את הקונטקסט הרחב, של הרגע הזה, בתוך מרקם חיינו, וקשה במיוחד להאמין שמשהו טוב יכול לצמוח מכל זה.

ברגעים האלו, לפעמים כל מה שיש לנו לעשות, זה לנשום עמוק, ולתת לגל הזה לחלוף. 

לסמן לעצמנו את כל הפעמים, בם הבוץ בו היינו שקועים, הפך לימים לדשן ממנו צמחנו, ולזכור,

ש"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר..."

בסיפור זן שאהוב עלי במיוחד, מספרים על איכר שעבד קשה כל חייו, ויום אחד הסוס שלו ברח.

כאשר חבריו שמעו על כך, הם באו לנחם אותו "איזה ביש מזל" הם אמרו לו בדאגה רבה.
והאיכר השיב "אולי"

למחרת בבוקר חזר הסוס, כאשר הוא מביא איתו עוד שלושה סוסי פראי. "כמה נפלא!" קראו חבריו.

והאיכר ענה "אולי"

באותו ערב, בנו הצעיר ניסה לרכב על אחד מסוסי הפרא. הוא נזרק מגבו של הסוס, ושבר את שתי רגליו.
חברי המשפחה שוב הביעו את צערם, על חוסר המזל של האיכר.
האיכר הודה להם, ואמר בליבו "אולי"

כעבור כמה ימים, הגיעו לכפר אנשי צבא לגייס בחורים צעירים למלחמה. כשראו את רגליו השבורות של בנו, הם פסחו עליו, והשאירו אותו בביתו. שוב מיהרו החברים לברך את האיכר, על מזלו הטוב


והאיכר זכר... "אולי"